הבלתי נסלח – HOKA Bondi 2 – נעליים מקסימליות

 

Hoka_vs_Inov8

בשנת 1992, יצא אחד הסרטים האחרונים של קלינט איסטווד כשחקן, ״הבלתי נסלח״. הבלוג הזה הוא לא בלוג ביקורת סרטים, אבל הסרט הזה ושמו הוא אחד הדברים הראשונים שעלו לי לראש כשקניתי זוג נעליים של הוקה.

הסרט הוא בעצם של סוג של סגירת חשבון של קלינט איסטווד עם הז׳אנר שהוא היה מזוהה איתו כל כך הרבה שנים, המערבונים. הוא מתחשבן עם הקלישאות, החלוקה לטוב ורע מוחלטים (הטובים טובים, והרעים רעים), והעולם הפשוט והשחור/לבן של המערבונים. הוא מציג תמונה מורכבת של מציאות במערבון שכוללת טוב ורע שמתערבבים ביחד ובעיקר תמונה של מציאות שהיא תמיד יותר מורכבת ממנה שאנחנו רוצים לחשוב. ההיפך מכל מה שמערבון היה עד אותו רגע. אם לא ראיתם, זה סרט חובה.

אבל כמו שציינתי, זה לא בלוג ביקורת סרטים. קטונתי. אבל האסוציאציה עלתה לי, שכן אני, המינימליסט, רוכש זוג הוקה ? למה ? האם יש איזשהו תהליך התפכחות ? האם כל ההטפה שלי למינימליזם היא הייתה שקר אחד גדול ואני הולך לגלות אמת חדשה ? והאם המינימליסטים האדוקים יסלחו לי על מהלך כזה ? (״הבלתי נסלח״) ?

בפוסט הזה תמצאו את כל התשובות והתובנות שלי על למה קניתי, מה אני חושב, מה המסקנות והתובנות שלי מכל העניין הזה. אם הוקה מעורר בכם עניין, טוב/רע, דוחה/לא דוחה,  האם זה טוב/לא טוב בשבילי, מסקרן, מעניין, הפוסט הזה בשבילכם.

אז בוא נתחיל מהתחלה. למה בעצם מינימליסט כמוני בכלל מגיע להחלטה לקנות זוג נעלי הוקה.  הותיקים שעוקבים אחרי הבלוג יודעים שכבר הצבעתי על התופעה והתחלתי לשים לב לזרם המקסימליסטי עוד בשנת 2012 . כמובן שלא גיליתי אותו, אבל כבר אז התחלתי לתת עליו את דעתי האישית. באותה שנה, טרום הפלנטר פשיאטיס שלי, התאמנתי לריצת אולטרה, ועקבתי לא מעט אחרי סצנת האולטרה בעולם. ההוקה מגיע אלינו קודם כל משם.

בקיץ של שנה שעברה, בתערוכת ה ORS הגדולה של יוטה, המגמה כבר הייתה ברורה. הטרנד המקסימליסטי תופס תאוצה. האולטרה נהיה ״המרתון״ החדש, והוקה, הנעל הכי טרנדית בסצינת האולטרה העולמית, מכתיבה את הטרנד הבא של שוק ההנעלה, הנעליים המקסימליסטיות.

קצת יותר מוקדם השנה כבר התחייסתי לטרנדים המינימלי (שנגמר) והמקסימלי (שאנחנו בשיאו, או אולי בהתחלת היציאה ממנו), בסקירת מצב שוק ההנעלה המינימלי.

בקיצור, אפשר לראות שלא שאני חכם גדול או חוזה טרנדים, אלא שיש קו ברור שהיה לי עניין והעניין הזה ניכר בי. המינימליסט האדוק יבטל מכל וכל אפשרות של משהו שהוא לא עונה לתנאים שלו למינימליות (וכבר הסברנו שיש פרשנויות שונות למושג הזה). יחד עם זאת, אני מחשיב את עצמי כאחד שרוצה ואוהב לשמור על ראש פתוח. הטרנד המקסימליסטי עניין אותי. ההתלהבות שאנשים מגלים, הפידבקים הכל כך חיוביים, וההייפ הגדול עוררו את סקרנותי.

נתתי לסקרנות הזאת זמן, לא רק כי אני מינימליסט ונעל מקסימלית היא בעצם ההיפך ממה שאני שואף אליו, אלא גם כי רציתי לראות אם הסקרנות הזאת נשארת לאורך זמן, חיכיתי שמחירים ירדו, שכן מחירי הנעליים האלה הם כאלו שאני לא מוכן לשלם, ופשוט הבשלתי לחכות להזדמנות הנכונה.

דבר נוסף שעזר לי לקבל החלטה, בתקופה האחרונה, לרכוש זוג היה פידבקים שקראתי עוד בעבר על רצים פצועים או כאלה שרוצים להמנע מפציעות והוקה היו זוג הנעליים היחידי שאיתו הצליחו לחזור לפעילות או חזרו. בין אם היו כלי, ובין אם נשארו איתם, הנעליים המקסימליות הם אלה שסללו להם את הדרך חזרה לפעילות.

מעבר להנעלה מינימלית דורש אדפטציה ותהליך מדורג מרוב הרצים הבוגרים. נעליים מקסימליות לא דורשות כמעט כלום. נהפוכו, מה שקראתי הראה שכאלה שלא הצליחו לרוץ עם נעליים רגילות, כן מצאו את הדרך להכנס לריצה עם ההוקה.

מכיוון שבחצי שנה האחרונה הצטרף אלינו תינוק קטן, הלילות היו קשים, העייפות קשה, הרגליים נגררות והתחילו להופיע כאבים כאלה ואחרים, תהיתי גם האם נעליים כאלה יעזרו לי לשמור על הרגליים בתקופה הקשה הזו.

על מינימליזם, מקסימליזם ומה שבינהם

בשנה האחרונה אני חושב הרבה על עניין שהוא מאד דומיננטי בעידן שלנו, בעיקר בעידן האינטרנט והפצת המידע, שבירת מיתוסים, חזרה לדברים בסיסיים אחרי תיעוש וטכנולוגיזציה של החיים המודרנים שלנו.

אני מקדיש המון מחשבה, ומנסה גם מעשה, על ההבדל בין לדעת את הדבר הנכון (Knowing), לבין לעשות את הדבר הנכון (Doing). זה עולם ומלואו שנוגע כמעט בכל דבר בחיינו ואותי הוא מעסיק הרבה בחיי הפרטיים בנושאי תזונה, פעילות גופנית, תחזוקת הגוף, חינוך, פוליטיקה ועוד.. כמה שקצרה היריעה מלהכניס אותם לבלוג.

אם נעשה לרגע השלכה פשטנית על עולם ציוד הריצה. אם היינו בטבע, והיינו רוצים להיות ״הכי טבעי״ שיש היינו רצים יחפים ועירומים, נכון ? ממש נטורל (ראו סרטון הומוריסטי מעל), זה לבין הקצה השני הוא שבו למעשה אנו מאבזרים את עצמנו באביזרים שהופכים את הריצה ליותר ״נוחה״, ״קלה״, ״נעימה״.. וכו…

אנחנו מאובזרים בבגדים מנדפים עם מגוון אריגים מתוחכמים, בנעליים בעלות טכנולוגיות מתקדמות, סוליות נעליים, מדרסים, תמיכות, גומי ועוד ועוד.. אבל איפה אנחנו מעבירים את הקו ? איפה אנחנו אומרים זה יותר מדי ״טכנולוגיה״ בשבילי, והאם יש מקום שבו צריך לעצור ? איך יודעים איפה המקום הזה, והאם הוא באמת אינדבדואלי ?

ניתן לכם דוגמא: קפיצים בסוליות הנעליים ? הגיוני ? לא ? מה לגבי מנועים קטנים שעוזרים לכוונן את כף הרגל לדריכה אופטימלית ? למה זה לא וסוליות סופר עבות כן ? סוליות עבות כן, אבל תמיכה מובנית בנעליים לא ?

אני חושב שהבנתם את העיקרון, ואני חושב שברור לכולנו שאצל כל אחד הקו עובר במקום שונה, ומצד אחד יש חופש בחירה ומצד שני אנחנו מונעים מטרנדים וכוחות שיווק שמכתיבים לנו בלי שנשים לב חלק לא קטן מההחלטות שלנו.

תרבות הכתיבה האינטרנטית הפכה את בעלי כושר ביטוי הגבוה בכתיבה למלכים. בעידן של עודף מידע, לכתוב את ״הדבר הנכון״ הרבה יותר קל מלעשות אותו, ולעיתים נדמה שיש כאלו שכותבים כל כך טוב על הדבר הנכון עד שאנחנו בהכרח משתכנעים שהם גם עושים אותו. המציאות מראה אחרת.

מינימליזם, אתם יודעים, מנסה לקחת אותנו לקצה שאין עוררין עקרוני שהוא יותר טבעי של הסקאלה, כשריצה יחפה היא האולטימטיבי בו. גם אני בחרתי להעביר קו כלשהו לפני הריצה היחפה, לא רק שהקו שלי כולל סוליה, הוא אפילו כולל הגנה מסוימת נגד אבנים בתוך הסוליה הזאת, לעיתים מעט דרופ ועוד.

בחרתי להעביר את הקו שלי במקום מסוים. אני משתדל והשתדלתי תמיד להיות מאד לא דוגמטי לגבי הקוים של אנשים אחרים. , למרות האמונה שלי שמינימליסטי הוא הדבר שאמורים לשאוף אליו, הגישה הגמישה שלי לעובדה שגם לאנשים שונים עובד משהו שונה, הניעה אותי בכל זאת לאתגר את הבחירה שלי, ולבדוק את ההוקה. סיקרן אותי חציית קו מסוים ביחס למיינסטרים ואיך נכנסה לחיינו ההוקה והאם היא מתחה אותו, ואיך אני אמצא את עצמי בקצה השני של הסקאלה.

 

Hoka_Box

קצת מידע על הנעל והחברה ולמה בחרתי דווקא את הזוג הזה

המחירים של הוקה, וזה לא חדש, הם גבוהים מאד. התעשייה אוהבת את זה: הרבה נעל, הרבה מחיר. הרבה יותר ממה שאני אוהב לשלם (עד 100$ לזוג, לכל היותר), בזמן שמחירי ההוקה נעים סביב 130-170$, האיזור שבו עד היום היו רק סדרות ה S-Lab של סלומון. פתאום 150$ לנעליים נהיה סכום ״הגיוני״. אל תמכרו לי את סיפור ה״הן מחזיקות הרבה יותר מרחק״ ולכן מצדיקות את המחיר. נעל היא לא רק מרחק לחלק למחיר. אם זה הפקטור היחידי שלכם בבחירת נעליים, רוצו עם סנדלי הורצ׳איס מצמיגי מכונית. מבטיח לכם שהם יחזיקו יותר ויעלו עשירית. זה עוד מנגנון שכנוע עצמי שפועל על מנת להצדיק את כוחות השיווק והתמחור שפועלים עליכם.

בחודשים האחרונים שמתי לב להתחלה של ירידות במחירים, והגעה של ההוקות למיניהם גם למחלקות החיסולים. המגמה עולה בשבועות האחרונים לכתיבת פוסט זה עוד יותר. כך נפלה בחלקי ההזדמנות להזמין את זוג ההוקה Bondi 2, במידה 13.5 (לפי Shoefitr), במחיר של 83$. עם המשלוח זוג הנעליים יצא כ 430 ש״ח. מחיר סביר.

Hoka_Shoes

הבהרה קצרה לחלק מכם שלא יודעים. שם החברה הוא Hoka One One, הרבה חושבים שהתרגום המילולי הוא ״הוקה אחד אחד״, ותתקלו בו לא מעט, כולל בסרטוני השיווק האמריקאים, כשלמעשה המבטאים את השם ״הוקה או-נה או-נה״ (לא יודע איך כותבים ב WORDPRESS עם ניקוד אבל זה עם חולם מלא וצרה).

יש היום כבר עוד זוגות מקסימליים בשוק, אבל רציתי, אם כבר, ללכת על המקור, שאין עוררין על פי כל הביקורות שקראתי שלא רק שהם המציאו את הפלח שוק הזה, אלא הם גם המובילים בו באיכות. אני מינימליסט, אבל גם אחד כזה שמבין קצת בייצור. לא כל אחד יכול לייצר נעל מינימלית איכותית (ולעדות כמות הנעליים הבינוניות וגרועות שיש בשוק בשנים האחרונות בעקבות הטרנד), לא כל שכן לייצר נעל מקסימלית שיש בה אתגרים טכנולוגיים לא מעטים. הוקה לא רק שהם הראשונים בתחום בצורה מהותית, הם גם המובילים והאיכותיים ביותר בתכנון ובביצוע.

ההעדפה הראשונה שלי היתה כמובן ה Stinson Trail, שהם נעלי השטח המהוללים, אבל מכיוון שאלה לא היו במחיר של סייל, והבונדי כן, החלטתי ללכת על הבונדי. ביקורות נוספות ברשת שהבהירו לי שהנעל מתאימה בהחלט גם לריצת שטח, גרמו לי להחליט שבעצם אין ממש הבדל, וגם תבנית הסוליה נראתה סבירה בהחלט. אנחנו לא ארץ של בוץ ושורשים ולכן אין מניעה אמיתית.

Screen Shot 2014-07-11 at 10.26.04 AM

כשבדקתי עם Shoefitr ההמלצה הייתה על 13.5, בדיקה חוזרת ומעודכנת אחרי הקניה, הראתה שאני צריך מידה 13. זה עושה לי שכל שכן הנעליים מעט ארוכות, אבל לא באופן חריג, והרוחב מצוין.

קצת פרטים טכניים וסקירה חיצונית:

Hoka_Side

הדבר הראשון שתופס את תשומת לבך עוד יותר מהקופסא הגדולה, הוא כשאתה מוציא נעל כזו בפעם הראשונה.. אלוהים כמה שהנעל הזאת גדולה (ועוד במידה 47-48..), המון נעל.. ויחד עם זאת מאד מאד קלילה. מפתיע ודיסוננסי הפער בין הגודל האדיר והסוליה העבה לבין המשקל היחסית קליל. לא תראו כאן צילומי משקל מטבח של הנעל, זה לא מעניין אותי. הנעל קלה, נקודה. קלה, אבל ענקית. לעזאזל, רוב הנעליים שלי יותר נמוכות מהגובה של הסוליה שלהן בלבד !

עובי הסוליה 35:30, כלומר 3.5 ס״מ בעקב, ביחס ל 3 ס״מ, בחלקה הקדמי. דרופ צנוע יחסית של 5 מ״מ, דרופ שמאפיין את רוב הליין של ההוקות. גמישות ? לא בנעל הזאת. סוליה כזאת עבה, בקושי יש פלקס באיזור שורש האצבעות וגם זה במאמץ אדיר כפי שתראו בהמשך.

IMG_2901

 

החלק העליון של הנעל עשוי לעילא. שילוב של אריגים נושמים, עם ריפוד פנטסטי, נעים לרגל לא גרב, שריכה קלה. פנטסטי, אין לי תלונות כלל. בכלל, הנעל מאד מאד איכותית, ומבחינת גימור ובדיקות איכות, אין שום ספק שנעשית כאן עבודה מעולה. באמת, הרבה זמן לא ראיתי נעליים באיכות גימור כזו גבוה, ביחס לחברות קטנות (חסרות נסיון) וביחס לחברות גדולות (שכבר גדולות מדי).

מה לגבי המראה ?

מכירים את הטענה/משפט שיש יופי מוחלט, למשל באדריכלות ? שיש בניין יפה שאף אחד לא יוכל לטעון שהוא לא יפה / מרשים / מיוחד / מושך תשומת לב, כי יש בו יופי מוחלט ? אז הוקה הם לא כאלה..

בדיוק כמו Vibram Five Fingers, יש להם מראה שהוא טעם נרכש. הוא בדרך כלל הולך עם אהבת הפריט, התחום ורמת ההיכרות האינטימית בהקשר הפרטי שלך, בזמן שאחרים יסתכלו עלייך כחייזר. אני זוכר היטב איך בתקופתי כרוכב אופניים מדופלם הייתי יכול להסתכל על קימורי שלדת זנב קשיח מפלדה ולראות בה יופי נשגב, בזמן שאחרים היו מסתכלים עלי כמשוגע.

אני בחרתי בנעל עם דוגמא סולידית, אבל יש לא מעט זוגות עם ה HOKA הגדול והצעקני, סטייל Dolce & Gabbana. אני מתאר לעצמי שזה בכוונה, בא להתריס ולמשוך תשומת לב.

מראה ההוקה הוא טעם נרכש, ואני יכול בהחלט להבין את אלה שכן מתחברים ומתחילים למצוא בה את היופי, מהמקום שהם נמצאים בו. אישית, אני חושב שהנעליים גדולות מדי, חסרות פרופורציה, אבל לאחר מעט ריצות, וכאשר הן בסביבה, אתה מתחיל להתרגל, ומה שהיה נראה בהתחלה איום, נהיה פחות מרתיע. יחד עם זאת, זה לא הטעם האסתטי שלי, לא פחות מאשר Vibram Five Fingers המכוערים עד אימה.

 

 

Hoka_Sole

תבנית הסוליה של הדגם הזה, שמיועד לכביש, היא דווקא כזו שמתאימה היטב לתוואי השטח הישראל. על פי רוב זוגות נעלי שטח בעולם הם בעלי קוביות בולטות יחסית שתפקידן לספק אחיזה בבוץ ועל פני משטחים חלקים יחסית, מי בעלי קוביות בולטות יותר ומי פחות. השטח הישראלי, הוא ברובו דרכי כורכר ואדמה מהודקת. לכן, חלק נכבד מדגמי הכביש מתאימים מצוין גם לשטח הישראלי. תבנית הסוליה הזאת מתיישבת מצוין על דרכי הכורכר הישראלי, ולא נרשמה כל בעיה של אחיזה כזו או אחרת.

Hoka_Inner

על הריצה בנעלי הוקה

הפעם הראשונה

אני מנסה בכנות לתאר לכם את ההרגשה בריצה הראשונה שלי בנעליים האלו. היציאה מהבית שלי אל היער מלווה ב 400-500 מטר של כביש שהופכים לדרך כורכר.

לפי שקניתי את הנעליים האלו חשבתי שכשאנעל אותם ארגיש כמו ״על עקבים״, כלומר גובה יותר. אני מוכרח לציין, לטובה דווקא, שכשנעלתי את הנעליים ויצאתי לשביל, לא הרגשתי גבוה באופן חריג וזה למרות ה 3 ס״מ שנוספו לי מתחת לרגליים. והדרופ ? בחייכם.. עם סוליה בעובי כזה, דרופ של פחות מ 7-8 מ״מ הוא דבר לא מורגש. בנוסף, לא הורגש משקל משמעותי, כמו שציינתי הנעליים קלות.

יחד עם זאת, עם הצעדים הראשונים מייד הורגש ההבדל. אני רץ על כריות, פשוט ככה. עם כל צעד באה כזאת רכות, בעיקר בעקב, שזה היה כמעט לא הגיוני. אחרי שנתיים/שלוש עם נעליים מינימליות ורזות למדי, כל כך הרבה נעל ורכות. זה היה בולט מאד בקטעי הכביש שרצתי. ברגע שעברתי לכורכר, התחושה הרכה עומעמה מעט, בגלל תוואי השטח המשתנה והפחות אחיד.

אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם כבר בריצה הראשונה עם ההוקה הוא קצב הצעדים שלי. לא הרגשתי הבדל אדיר בצורת הפסיעה שנכפה עלי. יחד עם זאת, עם הנעליים הרגילות שלי (Inov-8 235/245 ושאר הזוגות המינימליים), קצב הצעדים שלי עומד על 86-87 צעדים לרגל בדקה (172-174 צעדים לדקה סה״כ). עם ההוקה הקצב הזה ירד ל 83-86, באופן עקבי. בהתחלה, חשבתי שאולי זה בגלל העייפות שלי באותו היום, אבל כבר כמה שבועות בריצה עם הזוגות השונים שאני רואה עקביות. בנעלים המינימליות קצב הצעדים שלי יותר גבוה.

תחושת קרקע

בניגוד למה שחשבתי, למה שקראתי, ולמה שהתרשמתי, זה לא מדויק להגיד שהוקה מגהצות הכל. עם הזוג הזה לפחות יש תחושת קרקע, או באופן יותר מדויק יש משהו שמזכיר תחושת קרקע. הנעל הרכה כן מעבירה תחושת ״גובה״ ומעט שינויי גובה של משטח הדריכה. אתה מרגיש אם תדרוך על אבן גדולה, ותרגיש את הבליטה שלה, לא תרגיש את הקימורים שלה. אתה לא מרגיש על כביש כשאתה רץ על דרך כורכר או דרך רומית. יחד עם זאת, אתה בהחלט פחות טרוד מכל מפגע קטן בשביל.

לא קשה להתרגל לתחושת ה ״לא דופק חשבון לתוואי השטח" של נעליים כאלה. אחרי שנים של תשומת לב מוגברת, זאת הייתה הרגשה מוזרה ומשחררת משהו לא לחשוש מכל אבן קטנה בשביל, שהיא פוטנציאל לטיל של כאב שיעלה במעלה הגוף עד המוח.

הריצה הנינוחה הזאת והיעדר הגמישות בנעל גרמה לי לחשוב על באמת כמה אני מגלגל את כף הרגל במהלך ריצה. לנעל הרי אין כמעט גמישות, זה גורם לתחושה שזה כמעט לא משנה בעצם איך תנחת, הסוליה תספוג הכל. הנוחות הזאת היא ממכרת.

קראתי על לא מעט רצים ישראלים שתיארו שרצו את קטע הדרך הרומית במסלול של מירוץ סובב עמק, ובריצה את הקטע הזה עם נעלי הוקה ״לא הרגישו״ את הדרך, ולמעשה יכלו לצלוח אותה כאילו היו רצים על דרך כורכר או כביש. אני יכול להבין את ההרגשה, הנעל מגהצת היטב.

ומה גבי עליות וירידות ? די מהר מצאתי את עצמי באיזור הנוחות במסלול הבית הנוכחי שלי שלא כולל עליות/ירידות רציניות. לא ויתרתי לעצמי ויצאתי ליער למסלולים קצרים אבל עבים בעליות וירידות. גיליתי שהנעליים אכן מקיימות את ההבטחה המקורית של התכנון שלהן והוא שיכוך בירידות (ראו סרטון). הנעליים משככות פנטסטי בירידות. כל כך פנטסי שאני בכלל לא בטוח ששמתי לב מה בדיוק הרגליים שלי עושות כדי לשכך.

בעליות, מצד שני, היה סיפור אחר לגמרי. מה שטוב בירידה, יש בו מחיר בעליה. הרכות ועובי הסוליה הציקו לי באופן משמעותי בעליות. מה שפחות הורגש בירידות ובמישור, בהחלט הורגש יותר בעליות.

דבר נוסף ששמתי לב הוא לתופעה שהוזכרה בכמה פוסטים אחרים שעשו ביקורות לנעליים האלה, וזה שדווקא כשהרגליים התעייפו, השיכוך של הנעל בשלב מסוים הפך ממשכך ל״מעייף״. הייתה לי הרגשה לא ברורה כאילו אני דווקא מאבד אנרגיה עם השיכוך הזה ברגליים עייפות במקום שהנעל דווקא ״תאפשר לי״ יותר. לא יכול להצביע על זה בדיוק, אבל התחושה הזאת חזרה מדי פעם. לא רצתי עם הנעליים מרחקים ארוכים ממש כדי לבחון איך זה אחרי 20-30 ק״מ, שם בעיקר באה התלונה על הזוג הספציפי הזה, ונטען שהוא הבעיה לא קיימת בזוגות החדשים כמו ה RAPA NUI.

grade

על מה חשבתי כשרצתי בהוקה ?

חשבתי המון. אני מודה שחשבתי המון. חשבתי לעצמי על איך אני חושב על הנעליים. הייתי עסוק בהמון ביקורת עצמית האם אני בא לנעליים האלה אובייקטיבי או לא, והאם הפוסט הזה, הביקורת הזאת תהיה אובייקטיבית, נקייה, או שאולי כבר החלטתי מראש.

היו שני סוגים עיקריים של תגובות / ציפיות ביחס אלי וביחס לאחרים שמתנסים בהוקה. למעריצים האדוקים של הוקה, אלה שהתחברו, הייתה את הנטייה הטבעית להאמין/לחשוב/לרצות שיהיה גילוי, שאולי תהיה אהבה ממבט ראשון, שתוכל לחלוק איתם את הריגוש שבגילוי של הדבר הזה שהם מרגישים. לא יכול להיות שלא אוהב נעליים כאלה, בעיקר שכבר הבעתי עניין וסקרנות.

מצד שני, היו כאלו שהביעו פליאה כששמעו שאני מנסה זוג כזה, או לחלופין אמרו שמראש זה ברור שאני אהיה נגד, שהרי אני מינימליסט ״מוצהר״ וזה ברור שאני הולך לקטול את הנעליים האלה, יש לי את כל הסיבות לעשות זאת, לכאורה, והכל מתועד בפני כולם.

על כל הדברים האלה חשבתי. אני חושב הרבה 🙂 והגעתי לתובנה. התובנה היא שברור שאני לא אובייקיבי, ואני לא מנסה להתיימר ולהיות כזה. חזרתי לסיבה שבגללה פתחתי את הבלוג והיא הנאמנות הבלתי מתפשרת שלי לחוויה הפרטית שלי, שאותה אני משתף איתכם. אני כן בא מנקודת מוצא של מישהו שמאמין במינימליזם, ואמונה היא בחירה בדרך מסוימת, גם כשהדרך לא קלה. יחד עם זאת, אני דווקא גאה בעצמי שאני לא פוחד לאתגר את הדרך הזאת, ולבחון אותה, להתחזק בה, להגמיש אותה, לבדוק את המסגרות שלה.

ברגע ששחררתי את עצמי מכבלי המחשבות, הייתי גם פנוי ליהנות מהנעליים, ויש ממה ליהנות בהן, וגם להיות ביקורתי כלפיהן.

IMG_2900

שורה תחתונה ארוכה במיוחד

מה שתקראו כאן הוא אוסף של מחשבות ותובנות שלי לא בהכרח על הנעליים האלה ספציפית אלא על הגישה/טרנד המקסימליסטי בכלל. אלה מחשבות שהלכו וחזרו לפני הקנייה, אבל קיבלו צורה, השתנו, התגמשו והתעדנו ככל שרצתי עם הנעליים, והבנתי דברים שרואים וחושבים אחרי שמתנסים.

אז למי אני חושב שנעלי הוקה מתאימות ?

הוקה הן נעליים שקודם כל תוכננו על ידי ובשביל רצי אולטרה. אני יכול להבין באופן ברור ומיידי מדוע הרבה רצי אולטרה התחברו אליהם ומה הם מוצאים בנעליים האלה. תראו, אתם צריכים להבין שאצל רצי אולטרה המרחק וסיבולת הם שם המשחק. החל ממרחק מסוים (אני חושב שבאיזור 20-30 ק״מ אימון) יש דרגות חופש חדשות של גמישות באימון, במרחק ובעומס הספונטני שרץ מרשה לעצמו. במרחקים האלה זה לא תמיד משנה אם רצת 22 או 28 בדיוק, או יצא לך 32 או 39, כי עשית עוד איזה ״סיבובון״ קטן. למשוך, הוא גם שם המשחק, והוא גם חלק מהכיף.

רץ אולטרה, ומי שמבצע אימונים ארוכים שכאלה על בסיס קבוע, עסוק דרך קבע לא רק בריצה הנוכחית, אלא גם בריצה הבאה, לעיתים זה באותה ריצה.. כלומר המקטע הבא.. סיבולת.

הוקה, ככל הנראה, תורמות לסיבולת הזאת. השיכוך האדיר מקטין את העומס על הרגליים שרצות כל כך הרבה קילומטרים ומאפשר לרץ האולטרה / המתאמן האובססיבי להמשיך לעוד אימון, עוד קטע, עוד מרחק, עוד אתגר.

חשוב לזכור שרוב רצי האולטרה המודרנים לא גדלו עם נעליים מינימליות, אין להם את הקילומטרז׳ והשנים היחפניות שיש לשבטי הטראמוהארה, ולכן קשה לצפות מרץ אולטרה בוגר היום להיות מינימלי לאורך זמן בלי להפצע. יש יחידי סגולה, אבל לא הרבה. אני מבין זאת מצוין. לא כולם בוחרים או רוצים הוקה באולטרה, אבל אני מבין בהחלט למה היא מאד פופולארית בקטגוריה הזאת. היא מאפשרת להם יותר, ויותר באולטרה הוא שם המשחק והכל משרת אותו.

ומה עם השאר ?

שאלה מורכבת. איפה מעבירים את הקו למשל בין אולטרה ללא אולטרה ? 42 ק״מ זה לא מספיק ״הרבה״ בשביל הוקה ? ומה לגבי שטח וכביש ?

אני חוזר למה שכתבתי בתחילת הפוסט על המתח שבין נוחות טכנולוגית לבין ״הטבעי״. מקום שבו כל אחד מעביר את הקו שלו, ואין נכון ולא נכון.  חשבתי גם על זה הרבה מאד, כמה אני יכול להיות ״ביקורתי״ כלפי עובי הסוליה, אבל באותה נשימה לרדוף טכנולוגיות במקומות אחרים. יחד עם זאת, אני חושב שיש להבדיל. כף הרגל ומה שמתחתיה היא נקודת החיבור שלך לקרקע כשאתה רץ, וככזו יש לה חשיבות גדולה אולי הכי גדולה. הכל מתחיל משם ומטפס למעלה, ויורד בחזרה למטה. אנחנו עומדים על שתיים ורצים על שתיים.

נוחות היא דבר ממכר וכמו בכל התמכרויות נעים לחזור אליה, אבל לא תמיד בטוח אם היא טובה לנו. נעים לרבוץ, נעים להתעצל ובכל זאת רוב קוראי הבלוג הזה, שהם אנשים פעילים, יסכימו שחשוב לא להכנע לעצלות ולנוחות הממכרת וכן ״להתאמץ״ ולצאת לרוץ. האם זה לא נכון באותה מידה לא להתמכר לנוחויות אחרות ? האם אנחנו לא צריכים לאתגר חלק ניכר מהנוחיות שיש לנו בחיים ? גם בתמיכות וההגנות שאנחנו שמים לנו, כי נהיינו ״רגישים״ ו״פגיעים״ מדי, ורוצים דברים קל ומהר, וגם כי התרחקנו מרחק רב מהמקום ההישרדותי בחיינו.

השאלה המהותית היא האם לנוחות הזאת יש מחיר. כי אם לנוחות הזאת אין מחיר, אז אולי באמת אין סיבה לוותר עליה. יחד עם זאת, אני חושב שלנוחות הזאת יש מחיר, ואני אסביר.

התיאור שבו רצים סיפרו שרצו את הדרך הרומית ״ולא הרגישו אותה״ הציק לי, וניסיתי להסביר לעצמי מה זה. זוכרים את פתיח הפוסט הקודם ? בשבילי ריצה היא עוד דרך להיות בטבע ולא עוד דרך לרוץ. אבל יחד עם זאת, לרצים רבים, ובמידה רבה לכל מי ש״מתמכר״ לריצה, הריצה נהיית יותר מזה. היא נהיית אובססיה, הריצה נהיית המטרה, ולא האמצעי. כשאני רץ על הדרך הרומית, אני רוצה להרגיש את הדרך הרומית, אני לא רוצה שיכאב לי, אבל אני כן רוצה להרגיש, כי היא חלק מחווית הריצה שלי באותו מקום, היא חלק מהמסלול, חלק מהחוויה הכוללת. כשאני רק מסתכל על הנוף והרגליים מתגלגלות על אוטומט בלי להיות מוחברות לקרקע ולתלת מימד של הריצה, משהו חסר לי.

יש רצים שמחפשים את ה״זון״ של הריצה שלהם בטמפו, שמזכיר ריצה ורכיבת כביש, הקצב, הדופק, הראש שמתרוקן. אצלי יש מימד נוסף שכולל תחושת שטח, תחושה שאני לא רוצה לוותר עליה. אני מוכן לוותר על הנוחות, לא רוצה לוותר על התחושה, וההוקה בהחלט מבטלות חלק ניכר מהתחושה. הן נותנות משהו אחד, אבל לוקחות משהו אחר.

ריצה, אצל רוב הרצים היא אובססיה. ההוקה מדברות אל האובססיה הזאת. הן מאפשרות לרצים לעשות לכאורה יותר מאשר הגוף שלהם היה מאפשר ללא הנעליים האלה. כאן נכנס דיון חצי פילוסופי חצי מדעי (לא מבוסס) האם אתה בכלל אמור לעשות יותר משהגוף שלך רוצה באמת, ומה המחיר ? אם לאחר ריצה של 30 ק״מ בנעליים רגילות או מינימליות הרגליים שלך כואבות אולי זה כי הגוף שלך מאותת לך שזה יותר מדי בשבילו, ואתה צריך להקשיב לו ? העובדה שההוקה מאפשרות לך להתאושש יותר מהר או לחוש פחות עומס, יש בה גם נחמה גדולה, אבל גם שירות עבור האובססיה, האובססיה לריצה. היא מאפשרת לך לא לחפש גיוון, ולשמר את האובססיה רק לדבר האחד שאנחנו מכורים אליו וזה לרוץ. כמו שכתבתי, אצל רצי האולטרה זה לא שיקול, ריצה וסיבולת היא היא העניין, אבל לא כולנו באמת רצי אולטרה,ולמרות שאולטרה הפכה להיות המרתון החדש, לא כולנו מסוגלים לזה ולמחירים הכוללים בחיים שאולטרה דורש. והוא דורש.

שלא תבינו לא נכון, אני לא שופט את הבחירה של רצים ״רגילים״ להשתמש בנעליים כאלו, או מגנה את העובדה שהן אולי ״מאפשרות״ להם יותר והם התמכרו לנוחות והרכות שלהן, אני תוהה לגבי המחיר שהן גובות ממי שהנעליים האלה לא מאפשרות לו לבדוק האם הוא יכול להינות גם מפעילויות אחרות למשל, האם הגוף מאותת לו שיש ״מספיק ריצה״ ואולי תעשה ״איתי״ משהו אחר היום, זה קורה גם למינימליסטים, רק שאצלנו זה כנראה מגיע הרבה יותר מהר :-). אני תוהה על משמעות הניתוק מהקרקע בריצה. בסרטון מעל הם מצהירים בדיוק על זה ״Hoka are design to help you run further", לרוץ יותר, לשרת את האובססיה. כמובן שנשאלת השאלה האם מה שלא נספג ברגליים בגלל השיכוך, כן נספג במקום אחר בגוף ו אולי יבוא לידי ביטוי בהמשך (ואולי לא).

Hoka_Back

אתה די שלילי עד עכשיו.. אז אולי משהו חיובי בכל זאת ?

חשוב שהדברים שאני כותב לא יקראו כדעה שלילית, כי היא לא כזאת, אלא כדעה אישית. כלומר, אין לי שום ביקורת על מי שכן בוחר לרוץ עם הוקה, אני מכבד ומעריך וכמה מחברי הטובים ביותר רצים עם הוקה. אני כלל לא חושב שמדובר בז׳אנר לא ראוי, אני פשוט תוהה היכן ולמי הוא מתאים.

הזכרתי מעט בתחילת הפוסט שלאחרונה אני סובל מקצת פציעות וכאבים כאלו ואחרים שמזכירים לי פציעות ישנות. תהיתי עם ההוקה יעזרו לי עם העניין. התשובה הקצרה היא שלא. גם עם ההוקה המשכתי להרגיש את אותם כאבים ואותם בעיות, הם לא עזרו בהחלמה, ואף הופיעו כאבים יותר גדולים לעיתים ביום שאחרי ריצה איתם. זה לא אומר דבר על הנעליים, אבל זה בהחלט שונה מההתרשמות שהייתה לי מפוסטים שקראתי ברשת.

יחד עם זאת, הפוסטים האלה שקראתי תיארו תמונה מופלאה של אנשים ששנים נאבקו בפציעות כאלו ואחרות וחיפשו את הנתיב לחזרה לריצה, ונעליים מקסימליות שכאלה איפשרו להם לאט לאט לחזור לריצה. התמלאתי השראה ושמחה על העובדה שיש אמצעי פשוט, עממי שמאפשר לאנשים לחזור לריצה ולחזור לדבר שעשוי להיות כל כך משמעותי בחייהם בלי כאבים.

זוכרים את ההתחלה על ההבדל בין לדעת את הדבר הנכון ולעשות את הדבר הנכון וכמה זה אינדבדואלי ? מינימליזם הוא דבר נפלא בעיני, אבל להכנס אליו אחרי פציעה זה לא הוקוס פוקוס, ולעיתים הקלישאה של ״אם כבר חזרת לבסיס תתחיל מינימלי ותבנה משם״ היא קלה לאמירה וקשה עד בלתי אפשרית ליישום לחלק מסוים מהאנשים. אני לא חושב שיש סיבה למנוע ולהמנע מהאפשרות לרוץ גם אם אתה לא רץ מינימלי. זה לא פשע לרוץ עם נעלים מקסימליות, ואם הן אלה שמאפשרות לך את הדבר הזה, והדבר הזה מסב לך אושר והנאה על החסרונות שיש בו, הרי שזה מבורך.

IMG_2902

אז מה אתה מתכוון לעשות עם זוג ההוקה שלך עכשיו ? תמשיך לרוץ איתם ? תפסיק ?

אני אהיה כנה שאני לא יודע להגיד בדיוק איך אני הולך להתייחס אליהם. כלומר, עד כתיבת פוסט זה דווקא השתדלתי לקחת אותם, והאמת לא צריך להשתדל, כי כמו שאמרנו נוחות זה דבר ממכר. המעברים בין ההוקה לנעליים המינימליות הם פוקחי עיניים וכאבים ברגליים. הצורך לחזור לריצה מודעת לחלוטין עם נעליים מינימליות בשטח לאחר כמה ריצות בהוקה גובה מחיר משמעותי של ״התחברות״ מחדש לקרקע ולאבנים.

אני לא חושב שמדובר בזוגות משלימים. נתקלתי בכמה מקרים של כאלו שעברו מ Vibram Five Fingers ישירות להוקה ונשארו שם, או משלבים בין השניים. לטעמי זה קצת שני הקצוות של אותו דבר. אני לא חושב שהוקה היא נעל משלימה לנעל מינימלית או ההיפך. ריצה בנעליים מינימליות לא יהפכו אותך לרץ יותר טוב בהוקה, וריצה בהוקה, למרות הדרופ הנמוך, אין בה שום דבר שהוא ״כאילו מינימליסטי״ או מעודד נחיתה על מרכז כף הרגל / חלק קדמי. זה הכל ברגליים שלכם, לא בנעליים. אלו שני כלים שונים למטרות שונות ולשימושים שונים.

כמו שציינתי, אני חושב שהוקה היא נעל ראויה לרצי אולטרה, ואם הייתי עכשיו עושה אימוני אולטרה סופר אינטנסיביים והיה לי חשוב ״לדחוף״ אימונים, בהחלט יכול להיות שזה הכלי שהייתי בוחר בו, גם אני שמאמין במינימליזם יודע שהדבר הנכון בשבילי הוא בכל זאת להגן על כפות הרגליים שלי יותר החל מעומס מסוים, שכן אני עדיין לא מספיק ״עמיד״, והיה ואני ארצה לספק את האובססיה הזאת על חשבון העמידות הטבעית הנוכחית שלי, אני אבחר את הכלי הזה.

יחד עם זאת, אני בהחלט חושב שבטווח המיידי ובהחלט על פי רוב, אני אחזור לנעליים הקלות והמינימליות יחסית שלי. אני מעדיף את תחושת המגע, את תלת המימד של השטח וגם במידה מסוימת את המחיר שזה גובה ממני, כי הוא מכריח אותי להיות קשוב לגוף שלי הרבה יותר.

ולאן אתה חושב שכל העניין המקסימליסטי הזה יילך מכאן ?

התייחסתי בעבר, ואני חושב שהריצה בנעלי ההוקה רק חיזקה את התחושה הזאת. התעשייה מחפשת טרנדים, האולטרה שהפך למרתון הביא איתו את הטרנד המקסימליסטי.

הטרנד מתחיל לדעוך, אפשר לראות זאת במדפי החיסולים. זה לא רק החלפת ליינים, אלא גם התעייפות של הטרנד. קשה להחזיק עניין ורמת מחירים כזו לאורך זמן, ומשהו צריך לבוא במקום.

ככלל אני חושב שמינימליזם היא גישה נכונה ובריאה יותר לחיים. אני חושב שילד פעיל, שיגדל עם הנעלה מינימלית וכפות רגליים חזקות לעולם לא יזדקק להוקה או נעל מקסימלית (שלא לדבר על תמיכה ומדרסים). אני בספק אם תראו הוקה לילדים אי פעם, הנעליים של היום לילדים מזעזעות מספיק. אם הוקה הייתה מעזה לצאת עם דבר כזה (משהו שאני חושב שלעולם לא יקרה, כי אני חושב שיש להם יותר מדי יושרה מקצועית), הייתי יוצא נגדו בתקיפות, עם ארסנל נימוקים.

מה כן יבוא לבוגרים שביננו ? אני חושב שההתעדנות המתבקשת שהיא איפשהו שאולי הרוב למעשה חיפוש אותו מלכתחילה נעליים פחות עבות, עם שיכוך, אבל עם דרופ מופחת. הטרנד המינימליסטי לקח את התעשיית בפנייה חדה למטה, הטרנד המקסימליסטי הטיס אותה למעלה, והשכיח שיש הרבה גוונים של אפור באמצע שכנראה מספקים תשובה הולמת לחלק נכבד מהרצים העממיים. אם החברות ישכילו לקחת את הטוב מבכל העולמות עבור הרץ הממוצע שלא רוצה להיות מינימלי, לא צריך להוציא 170$ על זוג נעליים, וגם אין שום סיבה שירחף 3 ס״מ מעל הקרקע, אפשר לייצר לו נעל משככת, עבה פחות, עם דרופ מופחת, תא גדול ויותר גמישות. לא ידבר אל המינימליסטים האדוקים, אבל בהחלט יענה על הצרכים של הרוב.

10428406_731113310264493_8018699100648139052_o

מקסימליזם לא יעלם לחלוטין וגם ההוקה לא ייעלמו, והם כבר עושים ניסויים להכנס לאיזורים פחות מקסימליסטיים ולהביא לשם את החדשנות, את זה אי אפשר לקחת מהם, חדשנות ויצירתיות מפתיעה ורעננה הם הביאו. אם הם יצליחו ליישם את היצירתיות, האיכות והמחשבה (יש הרבה מחשבה, כשמייצרים נוחות…) אל כיוונים אחרים, אני מקווה שנראה מוצרים איכותיים לא פחות.

בליבי אני עדיין מייחל למינימליזציה של ההנעלה החל מגיל הילדות שתחלחל לאט לאט אל בוגרים שלא זקוקים לכל כך הרבה סוליה כדי להיות בריאים ולרוץ להנהתם.

IMG_2903

קינוח: מה אני מציע לקחת מהפוסט הזה

וואו. החזקתם עד עכשיו ? כל הכבוד. עוד יגידו שאני חפרן.. כמה טקסט שפכת על זוג נעליים וכמה בלבלות יש לך בראש מדברים פשוטים. דבר ראשון, מודה. מדבר הרבה, כותב הרבה, חושב הרבה. זה לא תמיד הולך ביחד, אבל אצלי התמהיל קטלני 🙂

אבל אני כן רוצה לחדד לכם משהו בסיום הפוסט הזה שכל אחד, אני מניח, מצא בו משהו אחר. כמו שכתבתי, אני לא אובייקטיבי, ולא ניסיתי להיות כזה. הגעתי אל הנעליים האלה ממקום מאד מסוים. היו לי חששות, כולל חששות שאני אוהב אותם כל כך ואז מה אני אגיד לעצמי על מינימליזם ? אני לא שמח שזה לא קרה.. פחדתי מהמקום שבו אנסה להגן על משהו רק מהפחד משינוי. אז ויתרתי על הפחד, ניסיתי והנה האדמה לא רעדה. לא שנאתי את הנעליים כלל כמו שמינימליסטים מילטנטיים אולי יתייחסו אליהם, אבל גם לא ראיתי את האור, כמו שקראתי בחלק מהמקומות, וגרם לי להיות מאד סקרן. למדתי משהו עליהם, משהו על עצמי, וגם משהו על הבחירות שלי. יכולתי לבחור לעבור להוקה, יכולתי לבחור להשאר מינימליסט ויכולתי לבחור משהו אחר לחלוטין. החופש הוא שלי, והחופש הוא שלכם. ניסיתי להראות לכם עולם שיקולים פנימי של יצור מורכב כמוני, ואולי כמה כיווני מחשבה שלא עלו לכם.

לא צריך לנוע בקוטביות קיצונית, ומצד שני לא צריך לפחד משינויים ולהתנסות, אבל כן צריך להיות מפוקחים וכנים לגבי הרווח וההפסד הפרטי שלכם אל מול השינויים האלה. למצוא את הקו והאיזון הנכון בשבילכם, ולא את הדבר הנכון בשביל מישהו אחר, כי הנכון שלי, הוא לא בהכרח הנכון שלך ושל כולם.

לפסגת ההר הפרטי שלכם לא איכפת מאיזה כיוון הגעתם אליה.

רן

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על הבלתי נסלח – HOKA Bondi 2 – נעליים מקסימליות

  1. זיו הגיב:

    תודה
    מעורר מחשבה

    האם יש דגם מסוים של הוקה שמתאים להליכה ו/או לעמידה ממושכת??

    איפה ניתן למדוד?
    איפה ניתן לרכוש?

    תודה
    זיו

  2. ניר הגיב:

    יוווווו איזו חפירה . . . . . . תענוג !

  3. דורון הגיב:

    אכן סיכום ארוך אך מהנה. תודה רן !

    יש בחור מצחיק שאני עוקב אחריו שעושה בקורות על נעליי ריצה , אני משתף את הלינק לאחד הדגמים של הוקה, אך יש עוד דגמים של שהבחור עשה להם ביקורת. מאוד ממוקד, קצר, מקצועי ומצחיק בו זמנית.
    http://gingerrunner.com/2014/06/06/review-hoka-one-one-conquest/

    כאנלטרנטיבה לנעלי הוקה , הייתי ממליץ לנסות את נעלי Altra Paradigm , אני מצרף כאן את הלינק
    http://gingerrunner.com/2014/05/17/review-altra-the-one2-squared-altra-paradigm/
    לדעתי אין עדיין יבואן רשמי לנעלי Altra בארץ.

    באופן כללי, נעליים מסוג הזה מתאימות לריצות שיחרור ולריצות ארוכות שהמהירות לא חשובה ורוצים לשמור על הרגליים . אפשר להוסיף אותם לרוטציה הקיימת של הנעליים כתוספת שמפנקת את הרגליים 🙂

    • ranpergamin הגיב:

      תודה דורון!

      אני כמובן מכיר את הג׳ינג׳ר ראנר, ואני לא סובל אותו כמעט באותה מידה שאני מחבב את מה שהוא עושה 🙂

      אלטרה היא בעיני חברה עם רעיון טוב, שיווק מוצלח ומוצרים בינוניים עד גרועים. גם לי היו זוגות וגם לחברים ואף אחד לא היה מוצלח. כולם היו בינוניים ומטה, למעט ה Instinct

  4. dfoner הגיב:

    מעוניין מאד ויופי של פוסט. טוב לראות שיש עוד אנשים שמסוגלים לחבר יותר משני מילים ולכתוב משהו מעמיק שהוא לא באורך של סטטוס בפייסבוק.

  5. אחרי ריצת 50 ראשונה עם ה Stinson Trail הגיב:

    אכן למרחקים קצרים של עשרים שלושים ק"מ לא הייתי מחליף נעליים.
    ככל שהמרחק גדל והשטח הופך יותר "רומי" כך יש להן יתרון.

  6. שם מלא הגיב:

    תודה רבה רן. עזרת לי לחדד לעצמי תובנות מעניינות על המוטיבציה והבחירות שלי.

  7. Asher Cohen הגיב:

    תודה רן כמו תמיד צלול בהיר ומעניין ממש משחשבתי לפני שבוע בקדימון האם טריק טכנולוגי כל שהוא זה טוב או שדווקא חשוב תמיד להקשיב לגוף ואם משהוא כואב זה לא נכון להשתמש במשככי כאבים ( האם הטרנד המקסימליסטי ) הוא לא סוג של משהוא כזה

  8. afishler הגיב:

    אין על מחשבות שלך רן. אבל אתה באמת חפרן 😛

    נהניתי!

  9. יהונתן הגיב:

    אחלה פוסט, מאוד מעניין!
    אני עדיין דבק בהגיון הבריא שריצה מינימליסטית היא יותר טבעית לנו, יותר מתאימה ואליה אני שואף לאט לאט להתקדם..

  10. עמרי הגיב:

    מעניין ומהנה!
    היה מאוד כיף לקרוא!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s