פלנטר פשיאטיס / אכילס טנדיניטיס -תובנות

חברים וחברות יקרים. זה זמן רב שלא פרסמתי פוסט בבלוג. תקופה של שינויים והרבה עומס, גרמה לכך שלא הייתי פנוי לכתיבה, ולכתיבה באופן שבו אני רוצה להביא לכם תכנים. עכשיו, כשהאבק של הקיץ שוקע והשינויים שהוא הביא איתו (תינוקת חדשה, מעבר בית ועוד כמה שינויים קטנים) נכנסים לשגרה, אני רוצה לחלוק איתכם מעט מהתובנות והמחשבות שיש לי באחד הנושאים הפופולאריים ביותר אצלי בבלוג, לצערי, הוא פציעות עומס ופציעות ספורט.

בחודשים האחרונים אני גורר איתי פציעה קטנה וטורדנית, שאני מנהל אותה באופן מבוקר, בעיקר בגלל השינויים הגדולים שהיו לי בחיים, והיעדר זמן ומשאבים ניאותים להשקיע בתהליך ההחלמה.

יחד עם זאת, ניסיון העבר שלי, בשילוב עם כמה טיפים שכתבתי לאחרונה לקבוצת הריצה בפייסבוק, הביאו אותי לרצון לשתף אתכם, בעיקרי הדגשים שבעיני הם קריטיים לתהליך ההחלמה.

אם יש לכם כאבים בעקב, באכילס, בכף הרגל או בחלקים אחרים בגוף, שאתם מתעלמים מהם, מנסים להתייחס אליהם כאילו הם לא שם, או שהם כבר טורדניים, ואתם מיואשים וניסיתם (כמעט) הכל, הפוסט הזה בשבילכם.

Vivobarefoot Ulysses – סנדלים מינימליים

הקיץ כבר כאן מזה כמה שבועות, ועברנו כמה ימים חמים מאד. פתאום נזכרנו שאנחנו צריכים סנדלים. חלקכם הייתם איתי כאן בשנים שעברו, כשדנו בנושא הההורצ׳אס והסנדלים המינימליים.

אמנם עברו שנתיים מאז שעשיתי את הסקירה הקודמת על סנדלים מינימליים בקיץ 2013,  אבל הרבה לא השתנה. זוגות קודמים יצאו מייצור, מספר לא רב של זוגות חדשים נכנסו לשוק דרך כמה מהיצרנים המוכרים למשתמשים המינימליסטיים.

את זוג ה Vivobarefoot Ulysses המדובר רכשתי מארה״ב בסייל עוד במהלך החורף (נובמבר 2014). התחלתי להשתמש בהם כבר במהלך פברואר-מרץ, ומזה כמה חודשים שהם בשימוש אינטנסיבי ויומיומי.

הפוסט הזה יתמקד בביקורת וסקירה של הזוג הזה וגם בכמה אפשרויות נוספת שעומדות לרשותכם בקיץ הקרוב בגזרת הסנדלים המינימליים.

הבלדה לכאב בעקב / ר.פ.

הבלדה לכאב בעקב
————————

פעם הייתי רץ די גדול
ק״מרים גמעתי כמעט בלי לחדול
אולטרה וכביש
הייתי פטיש
ואז הוא הגיע, נחת לי בשמאל

זה חבר די מוזר כך מספרים
מתגנב בשקט, כמו מחבואים
בכל עונה
ללא הזמנה
אצלי הוא הגיע בדגדוגים

כמו כל רץ מדופלם
התעלמתי מכולם
הכאב התגבר
״אני כאן להשאר״
זמני, כך חשבתי, סהכ בן אדם

בשמאל התמקם ולא עזב
אז החלטתי אני שאטפל בו עכשיו
פתחתי ספרים
חרשתי אתרים
איך להיפטר מהחבר השובב

בסופו של דבר הצלחתי ממש
לא יחזור, חשבתי, אין כל חשש
גליל וכדור
גמישות זה ברור
ניצחתי אותו, החיים הם דבש

ואז הוא הפתיע, המנוול
הפעם ידעתי, מה חשבתי בכלל
בלי להזמין
התיישב בימין
עקשן ונחוש, צחקק הנבל

הכאב בעקב אותי לא עוזב
כבר כמה שבועות אצלי מככב
גליל וכדור
גמישות זה ברור
הוא שיעור יקבל , הגלגל יסתובב

הוא יראה ניצוצות, את הלקח ילמד
הפעם הוא יעלם, ממש, זה לעד
תמרור אזהרה
שלא יחזור במהרה
מינימליזם או לא, אתם לא לבד.

פיזיו או טיפ, כל דבר שעוזר
תשקלו טוב טוב כל עצה של חבר
אין ברירה
לקבל עזרה
החלמה היא לא פנטזיה מעולם אחר

החיים הם גלגל, הם רכבת הרים
לפעמים זה אתם, לפעמים אחרים
בהחלט זה נחוץ
לא רק לרוץ
וכן כי בסוף כולם, כולם מחלימים

האכילס, חברים, זה אותו הסיפור
הסוד כולו טמון בשחרור
לשחרר ת׳ריצה
שמפרופורציה יצאה
ולמצוא מחדש מקום של חיבור

Vivobarefoot Neo Velcro – אחרית דבר

חגיגת נעליים לילדים יש לנו כאן בשבועות האחרונים. אחרי שקראתם על הסנדלים והנעליים של KidOFit לפני כמה שבועות, שמהם רכשנו סנדלים לקיץ, הגיע הזמן לסגור עונה ל Neo Velcro. את זוג הנעליים הזה סקרתי לפני 8 חודשים, והם שימשו אותו בקיץ שעבר, בטיול בחו״ל, בעונת המעבר ובחורף, עד ממש השבוע האחרון.

נעלי ילדים, ככלל, עוברים abuse גבוה במיוחד, והיה, בהחלט, מעניין לראות, בהיעדר אפשרויות מינימליות ראויות, איך יחזיק הזוג, שבשעתו נראה כהמוביל בשוק נעלי ילדים מינימליות.

התוצאות לפניכם בפוסט הזה.

Merrell Allout Fuse Trail – מה קרה ל Merrell?

 

באיזור 2010 ,כשהייתי בתחילת דרכי המינימליסטית, קניתי את אחד הזוגות האהובים עלי עד היום ה MT101 של ניו-באלאנס (NB). ככל שהתקדמתי עם ירידה בהנעלה לכיוונים יותר מינימליסטים, דבקתי בניו-באלאנס בעקבות החוויה הכל כך טובה שהנעליים הללו השאירו לי.

אדי החוויה המוצלחת הזאת עלתה לי בלפחות שלושה זוגות לא מוצלחים של NB שקניתי בהמשך (מי יותר, מי פחות) , עד שהחלטתי להפסיק את הרומן שלי עם NB ולעבור לנעליים של חברות אחרות.

Merrell הייתה חלוצה בתחום ההנעלה המינימלית מבין החברות הגדולות. יחד עם זאת, בשבועות האחרונים, מרל של 2015 הפכה עבורי למה שהייתה NB עבורי ב 2012, חברה שאני היום נוטה להתרחק ממנה.

KidOFit – נעליים מינימליות לילדים

בקהל הקוראים של הבלוג הזה יש הרבה הורים. רובם דווקא מגיעים מתחום הריצה, חלקם הגיעו בגלל הפוסטים על הנעלת ילדים. השילוב בין השנייים הופך אתכם לקהל יעד נהדר, מודע וקשוב לחשיבות  בבחירת הנעליים בהנעלת הילדים, נושא שהורים רבים כלל לא נותנים עליו את הדעת.

זה זמן רב שלא כתבתי פוסט שעוסק בהנעלה לילדים, נושא שהוא קריטי בעיני להתפתחות גופנית תקינה של ילדים, לבוגרים שיהיו. כבר כתבתי הרבה על הנושא ואף בהמשך, שכללתי את הנושא הזה לכדי גישה יותר כוללת בנושאי תנועה של ילדים.

סיבה מרכזית שבגללה לא כתבתי לאחרונה, היא שההנעלה של הילדים שלי הייתה די מסודרת, ולא היה לי צורך לחפש הנעלה חדשה. יחד עם זאת, אני עוקב אחרי נעלי ילדים ומדי פעם מחפש לראות אם יש משהו מעניין.

לפני כמה חודשים כשעשיתי חיפוש גוגל פשוט על Minimal Shoes for Kids נתקלתי בפעם הראשונה ב KidOFit. הופתעתי מאד לגלות שמדובר בנעליים מינימליות לילדים ממידות של צעד ראשון ועד גילאי 5-6.

זה תפס אותי בהפתעה, כי גיליתי אוסף של תכונות שחלמתי שיהיו בנעליים מינימליות לילדים, והנה זה מונח לפני. האם יש כאן את כל הדברים שחיפשתי ?

בפוסט הזה תקראו על הסיפור שמאחורי KidOFit  וסקירה על הנעליים שאתם רואים בתמונה בפוסט הזה. אם אתם בדיוק התחלתם לחפש נעליים לילדים הקטנים שלכם, הפוסט הזה הוא בשבילכם.

אן דן דינו – ביקורת ארוכת טווח לשלושה זוגות נעליים

כבר הרבה זמן שלא כתבתי פוסט, ובטח שהרבה זמן לא כתבתי פוסט על נעלי ריצה. אז בהחלט הגיע הזמן לעדכן אתכם במצבי הנוכחי, בהנעלה הנוכחית, המשך ביקורת על נעליים שכבר נסקרו ומגמות להמשך.

בפוסט הזה אני אתרכז בשלושה זוגות נעליים. שניים מתוכם, ההוקה והסנס פרו, נסקרו בהרחבה כאן בבלוג. את הזוג השלישי, ה Inov-8 trailroc 235 לא סקרתי עדיין סקירה נרחבת, אלא את גיסו הפחות מינימלי ה, 245.

שלושת הזוגות מהווים ספקטרום יפה של דרגות הנעלה שונות שיש היום, החל מה 235 המינימלית (יחסית) ועד ההוקה בונדי 2, המקסימלית בהחלט.

מה השתנה בחודשים האחרונים ? לא מעט. הסיפור בפנים

ריצה, השראה, ומשפחה אחת מרגשת

פוסט קטן של השראה.

היום מוקדם בבוקר ראיתי את הסרטון המקושר על משפחת לין, שאשד ואביו רונן הם חלק מקבוצת הריצה המינימלית. רוב הזמן הדיונים שלנו בקבוצה נעים סביב חפירות בנושאי נעליים, ריצה, תזונה, פציעות והרבה הומור שחור. מדי פעם הסיפורים שמביאים חלק מאיתנו לעשיה הזאת צפים ועולים.

מאחורי המשפחה הזאת מסתתר סיפור מרגש וחזק מאין כמהו. כשראיתי את הסרטון של רונן, אשד ודקל מסיימים את (חצי) מרתון תל אביב נחנקתי מהתרגשות.
מעבר להיותו רגע אנושי מרגש, ונגיעה בסיפורה האישי של המשפחה המופלאה הזאת, זה נגע אצלי, ואני מאמין שאצל כל אחד ואחד מאיתנו באותו רגע חמקמק של הדבר ״ההוא״ שאי אפשר לכלוא במילים. הרגע שבין הניתוק לבין ההתרגשות, הרגע שבו זה סיפור פוגש אותנו, מחבר ביננו, ורוב הדברים שמבדילים ביננו ביום יום נראיים איזוטרים וקטנים.

היפנים קוראים לרגע הזה סאטורי, ההארה הרגעית והפתאומית. לא הרבה פעמים יש לה פנים וצורה, ולרוב היא מגיעה בהפתעה, אבל כשהיא שם יודעים זאת, לא מסבירים זאת.
שנים שאני בעיקר רץ, אחרי הרבה שנים של רכיבה על אופניים והרבה שנים של טיפוס סלע (בעיקר) והרים, ואני עדיין מנסה להשיג את אותם רגעים חמקמקים.

זה לא מקרי שבפעילות גופנית אנשים מוצאים יכולת להתחבר למקום פנימי יותר עמוק, מורכב ונטול מילים. הוא לא תלוי בסוג הפעילות. רצים כמובן יזדהו עם המקום שהריצה תופסת בחיים שלהם, בזמן שטקסטים וסיפורים דומים תוכלו למצוא בקהילות של מטפסים, אומנויות לחימה, אופניים, ועוד ועוד..

כשמטפס נמצא על הקיר, והוא מתמודד עם הר של פחדים וחששות, עם סכנות אמיתיות ומוחשיות, ומצליח להשתחרר מהם ולהתרכז בתנועה עצמה, בטיפוס, בצעד, באחיזה הבאה, בהנחת הרגל הבאה, הוא נעלם, הוא נהייה אחד עם הקיר והתנועה. זהו רגע מופלא, חמקמק וחזק בעוצמתו. הוא הרגע שבו אין מילים, אין הגדרות, אין יכול ולא יכול, אלא יש חיבור למשהו שהוא הרבה יותר גדול ממילים ומחשבות עצמן.

יש פתגם זן, שחביב עלי מאד, ומלווה אותי הרבה שנים ״לפסגת ההר לא איכפת מאיזה כיוון הגעת אליה״. אני חושב שהוא מקפל בתוכו תמצית של דרך חיים ושל יכולת להתבונן על הפסגה האישית שלך ולדעת לבחור את הנתיב שמתאים לך, וגם לדעת לשנות נתיב כשצריך.

כי מה בעצם תמצית העשייה הזאת ? למה אנחנו בכלל עושים את זה ? כדי להתחבר לכאן ועכשיו.  זה כמו המטרונום שמחזיר אותנו להרגע הזה, שמסיר מעלינו לאותם רגעים את שמיכת הדאגות, החרדות, רגשות האשמה, הקשיים ומחבר אותנו לקיום הרבה יותר פשוט, הרבה פחות מסובך והרבה יותר נקי. אז, ברגע הזה, אפשר לראות את היופי של הכל.

אני כבר הרבה זמן לא רץ עם מוזיקה ואוזניות. במקום להתנתק מהכל, אני מנסה להתחבר. במקום לברוח למקום של אין מחשבות עם הסחות דעת, אני נותן לו להתפוגג לבד.זה קורה, רק שאנחנו חיים בעידן שבו אנחנו כל כך דרוכים וחסרי שקט, שאין בנו את הסבלנות לאמץ את הרגע הזה, על כל מה שהוא יביא איתו.

ריצה היא נתיב לפסגת ההר, אבל בעצם כל ריצה היא גם סוג של פסגה בעצמה. כל ריצה, היא עולם ומלואו, הריצות עצמן הן רצף. צריך להינות מהן, לא צריך להיאחז בהן.

הסרטון הזה, והההתרגשות הזאת שהרגשתם זה בדיוק להביא אתכם לרגע החמקמק הזה, רק שהפעם בלי הריצה עצמה. להבין שהוא קיים שם, גם אם לא הספקתם לצאת לרוץ הבוקר, וצריך למצוא אותו בעוד מקומות בחיים ולא להאחז רק בדבר האחד.

תמצאו את העשיה שלכם, את המקום שלכם לחיבור הפנימי הזה.
תמצאו אותו, תתחזקו ממנו, תשמרו עליו,תהנו, ואל תאחזו בו, כי הוא חמקמק ונעלם.

בא והולך.

ריצה טובה
רן

הדרך ארוכה ומפותלת, אני נופל וקם – קניות לא מוצלחות

קניה באינטרנט היא דרך פתלתלה. יש בה עקומת למידה. זה לא רק עניין של לדעת להזמין מידות נכונות כאשר קונים נעליים וביגוד, אלא גם לדעת לבחור פריטים מבלי שמעולם ראיתם אותם בעיניים, נגעתם בהם, השתמשתם בהם, שלא לומר לבשתם אותם לגופכם.

מי שקונה ברשת הרבה, כמוני, יודע שאין 100% הצלחה. גם אני, שאולי התרשמתם מהפוסטים שאני קניין די מיומן, נפלתי לא מעט פעמים עם קניות שהיו לא מוצלחות ממגוון של סיבות. עד היום קראתם סקירות וביקורת על מוצרים שהשתמשתי בהם. התאכזבתי, אהבתי, לא אהבתי, אבל עשיתי בהם שימוש משמעותי. יש פריטים (שעל חלקם המועט כתבתי) שאיתם לא ביליתי הרבה זמן, או לא הרבתי להשתמש בהם, העברתי הלאה וגם לא מצאתי בהכרח את המקום לכתוב עליהם יותר מדי.

הפוסט הזה מוקדש לקניות האבודות שלי משלוש השנים האחרונות, והוא שירות בשבילכם להבין שלא תמיד פוגעים.

סיכום שנת 2014 – בלוג ציידת

 

סוף השנה. לאחרונה, לאחר סדרה של פוסטים יחסית טכניים בנושאי צרכנות וקניות באינטרנט וגם בנושאי נעליים וריצה, רציתי לעשות פוסט מעט יותר אישי, לסכם את השנה, לחבר קצוות רופפים של תכנים שקראתם עליהם וקצת לנסות להציץ ל 2015.